<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן ה'</h1>
<h2>דף כב:</h2>
ומיהו מסתברא לי דלאו בגביית כתובת האשה אמרו, שהרי הקלו בגביית כתובתה ומזונותיה, והרי היא מוכרת בין למזונות בין לכתובה שלא במקום אפוטרופוס ואפילו שלא בבית דין מומחה כל שיש לה שלשה הדיוטות בקיאין בשומא, כדאיתא פרק אלמנה ניזונת [כתובות צ"ז ע"א] ובפרק אלו מציאות [ב"מ ל"ב ע"א]. אבל באינך כגון מנה זו וכל שכן מנה סתם, מוקמינן אפוטרופוס לטעון בשביל היתומים שמא מנה שאמר מנה מדינה קאמר, ואפילו אמר שדה זו יטעון האפוטרופוס עד כאן תחום השדה ומכאן ואילך היא שדה אחרת וכיוצא בזה. וכתב הראב"ד ז"ל עלה פרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"א], שממנין האפוטרופוס לעולם לטעון כנגד בעל דבר, בין שיהיה ממש בטענותיו בין שאין בהם ממש אולי יתפשר עמו להנאת היתומים, בר מנמצאת שדה שאינה שלו שאין צריך טענה אלא הכחשת העדים ואחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. והלכך לגבי כתובת האשה, אדרבה תקנו לה משום חינא ליזקק לה ולהגבותה ואף על פי שאין נזקקין לנכסי יתומים בחוב דעלמא [ערכין כ"ג ע"א], וכדי שיהא לה במה לינשא ותמצא חן.
ומכל מקום אפילו לכשתמצא לומר שאפילו בגביית כתובת האשה אמרו כדברי הר"ם ז"ל, לאו דוקא אמרו שמעמידין אפוטרופוס, אלא להקל על בית דין אמרו שלא יצטרכו הם לטעון בשביל היתומים ולטרוח ולחפש אחר זכותם, הא אם רצו בית דין שלא למנות אפוטרופוס אלא שישתדלו הם בעצמם לטעון להם ולטרוח ולחפש אחר כל זכותם, אין לך אפוטרופוס יפה מהם. ויכולים הם לעשות כן דהא קיימא לן [ב"ב נ"ב ע"א] דטענינן להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון. ותדע לך דאילו אמר הר"ם ז"ל דדוקא, היה לו לומר בית דין שהגבו שלא באפוטרופוס נעשו כטועים בדבר משנה. ואלו שלא העמידו אפוטרופוס, חזקה דקדקו יפה בתקנת יתומים וחפשו זכותם וטענו בשבילם כל מה שהיה בכח אפוטרופוס לטעון ולחפש ולדקדק. ואין חוששין לומר שמא טעו בכך, דהא קיימא לן [ב"ב קל"ח ע"ב] אין חוששין לבית דין טועין.
ומכל מקום טענת בן ראובן שטוען שיראו לו שטר המעשה בית דין, טענה יפה היא. והענין הזה תלוי בדין אחר, והוא שכבר ידעת שהלכה רווחת בישראל דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל כדאיתא בריש פרק האשה שנתארמלה [כתובות י"ז ע"ב], ואם כן אם יש עדים לבן ראובן זה שקרקע זה היה לאביו ושאביו מת מתוכה, אף על פי שהחזיק שמעון בעל אמו ויורשיו אחריו כמה שנים לא עלתה להם חזקה, ואם כן אם טען להם בן ראובן זה מה לכם בשדה שהיתה של אבי, על כרחם צריכין הם לטעון שבית דין הגבוה לאמם וצריכין הן לברר טענותיהם מתוך המעשה בית דין, ואם לא ביררו מסלקין אותם מן הקרקע ומעמידים אותה ביד בן ראובן, והוא שיפרע יציאות הבנין כדין היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות [ב"מ ק"א ע"א]. אבל אם אין לבן ראובן עדים שהיה הקרקע לאביו, יורשי שמעון נאמנים לומר בית דין הגבוהו לאמנו בדין בכתובתה, במגו דאי בעו אמרי לא ידענו שהיה לאביך מעולם כדין טענת כל היורשים. ומיהו בין כך ובין כך אין נותנין לו נוסח מן המעשה בית דין, אלא מוציאין אותו בבית דין ומבררין (אותו מתוך) [מתוכו] טענותיהם לפני בית דין.
